איפה הקסיסה?

ודרישת שלום מהפטריות

שבאנגי מה מבקשת פה להזכיר כמה לינקים יפיפיים של חבר טוב , לעשות כבוד , וראש , ובום… שווה להירשם כדי לא להפסיד את הקליפים שעוד בדרך:

http://www.youtube.com/user/SayNoTv

http://www.youtube.com/be2212

http://www.youtube.com/user/LOVEkillRACISTS#p/f/3/g6zd77VtipQ

ושלא תחשבו שאני לא מעדכנת, אתמול באנגי מה אכלה פטריות, גשם זלעפות בחוץ ורוח סערה והשמיים הקודרים עברו אפילו את סף הדכאון והדכדוך הבאנגימאלי החודשי והעצבצוב – ומה לעשות שהפטריות החליטו שדי כבר עם הבכי וחצי שעה ישבה באנגי מה על הרצפה וניערה את כל הצאקרות, אחת, אחרי השניה, באופן מדוקדק בצחוק עצבני ומי שלא יודע לצחוק כמו שצריך שלא ינסה להתבכיין בבקשה.

ועוד – איזה ברי מזל אנחנו שבגשם הרטוב הזה יש לנו גג ושמיכה ואחד את השני ומחשב לקרוא במחירון את הפטרוטים של באנגי מה, בבקשה לשלוח אהבה ואור לכיוון האיטי, רק לכוון קצת ולאהוב ולרחם ולקוות ולדמיין שהסופה נגמרה ושהשמש זורחת ושהמים , יש מים נקיים לשתיה , ולדמיין את אמא עכביש מאחה עצמות שבורות ועוטפת אותן בקורי משי רכים, ולשלוח חיבוקים רוחניים לעטוף אנשים באור , זה עוזר, לא חשוב אם נדמה לכם שרק כשאוכלים פטריות אפשר לעשות את זה, תעצמו עיניים ותתחברו ותאהבו….

זהו…

לינקים סוף הדרך ימינה

הגיעה לידיעתה של באנגי מה ערוץ יוטיוב של חבלבלת הזמנים תלכו תראו בעצמכם:

http://www.youtube.com/user/LOVEkillRACISTS#p/f/3/g6zd77VtipQ

תלכו תבלו תיהנו ואחר כך קליק קטן על חמש כוכבים על כל סרטון וזהו – לא צריך להתאמץ עם המקלדת באנגימה יודעת שקשה לכם….

ותיכף מגיעים עוד כמה…

לשנה החדשה מסר חשוב ולינק מתפרע

file:///C:/Dokumente%20und%20Einstellungen/Gaby%20Hollmann/Desktop/DSC_0508-580x388.jpg

ועכשיו להגביר רמקולים וללחוץ על הלינק

http://www.icq.com/img/friendship/static/card_16961_rs.swf

כמה אפשר להיות עצובים?

אפשר אפשר, תלוי כמה יודעים להיות שמחים.

אבל בכל זאת, לפעמים יש רגעים מאד מצחיקים ואחד מהם הגיע בדואר ישירות לכבוד חג הקריסמס ופרייר מי שלא מתחלק עם קוראיי האהובים והשתקניים – אוהבת את כולכם ונכון, קריסמס, מה לי ולקריסמס בכלל , אבל האיש שלי היה אוהב לשים שירים של חג מולד כאלה ולזמזם ולהמהם לו בנחת בין השכטות והחיבוקים של החורף.

אז קודם כל מצווה להיות בשמחה לא ככה?

ואחר כך מנסים להעלות תמונה ואמן שיצליח לי… ייייייש , הצליח .

שימו לב לסנטה קלאוס ועגלת המתנות .

אבל בבקשה לא להתבאס

אני יודעת מזמן לא כתבתי ובאנגי מה היתה עסוקה במאורעות קשים של אובדן ושכול עם פטירתו של אהוב ליבנו, המורה דרך שלנו, איש הכי 420 ומאסטר פטריות , בודהיסט ואוהב אדם.

ועכשיו כשגמרתי לילל ולספר לכם את הצרות האישיות שלי אני רוצה גם להשתמש בהזדמנות הזאת שאתם קוראיי האהובים (ובמיוחד אלה שמכירים אותי) מצויים בשוק וללנקק לעמוד לזכרו שעשיתי .

רציתי ללנקק לשם אפילו שזה באנגלית שתראו שאני לא התפרקתי וגם להגיד שבאנגי מה עזרה הרבה עם הרוח הצמחית שלה, לא רק לי בשעות קשות של אובדן אלא גם לאהוב ליבי ברגעיו האחרונים שאף מורפין שדחפו לו בבית חולים ובהוספיס בימים האחרונים לא השפיע עליו לטובה כמו רבע גרם נפאלי משובח מתחת ללשון ואז הוא היה מתעורר לחיים מדבר, צוחק, מספר סיפורים וגם מצליח לאכול ולהירדם בלי כאבים .

עד מתי ימשיכו מרעי העולם הזה להסתיר את יכולותיו הקסומות של הצמח הזה אין לי מושג , אני עסוקה בלהתבכיין בימים אלה אבל אני גם כותבת ובטוח שבקרוב גם אכתוב שוב בעברית, פשוט הוא לא ידע עברית ואני משתדלת לכתוב לו באנגלית את הלזכר במקרה והוא מצליח לגלוש באינטרנט עדיין גם מהצד השני של המציאות

הרבה אהבה היתה לו בלב אלי ואנחנו בהחלט הסכמנו שבפעם הבאה שיצא לנו להתגלגל ביחד נשתדל להגיע בגוף אחד שלא נצטרך זמן לחיפושים – הוא היה הסגול שלי ואני הייתי הורוד שלו – איך זה בתור משפט של מתאבלת שיושבת בבית עם הבאנג וכותבת לקהל קוראיה הנאמן והדומם?

אז הנה הלינק שעכשיו כבר לא צריך להחביא את התמונה שלו ואפשר להראות לכולם איזה איש הוא – ואני מזמינה כל אחד מיכם שלוחץ על הלינק להביא את הבאנג לשבת דקותיים מול התמונה הראשונה ששמתי שם שלו ולהוריד ראש ולאחל לו נסיעה טובה.

אום הרה דווה הרי אהובי….

אין אין אני לי ריצרד לי לי

ריצרד לי – איש ואושיה – אם אי פעם האמריקקים נותנים לבאנגי מה ויזה היא עוברת לגור באוקלנד על בטוח

כבוד השופט

מוקדש באהבה לשופט זכריה כספי וכל מילה מיותרת:

לארוז ולעבור לדנוור קולורדו

כי שם באופן חד משמעי  מאז הירח המלא האחרון ולפי ההצבעה הרשמית  שנערכה , המריחואנה חוקית ומותרת לשימוש ומי שגר באוקלאנד יכול לטוס לשם עם השכטה בכיס כי הם החליטו שלא ידווחו ולא יחרימו שכטה מסטלנים בעלי רשיון שכטה.

עכשיו כשהשלהבת בוערת כה חזק בארזים לא תיפול איזה אזדרכת מטעם ממשלת ישראל רבאק?

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

לא יכלה באנגימה להתאפק מלפרסם ברבים את האי-מייל הבא.

לצערה היא לא יכולה לפרגן עם שמות למי שכתב באמת את כל זה אבל בהחלט יכולה להרים ראש , לשלוח ענק קיטור עז אל על ולקרקר עד עומק נשמתה….

אשת עקרונות פולניה בת 61, בעלת חוש הומור ויכולת להראות עד כמה המדינה הזו מגוחכת ומערכת המשפט מנופחת מחשיבות עצמית , ותודה לאחותי בהולנד ששלחה לי את זה, מתארת בסגנון "קישוני" את לכתה לכלא ליומיים במקום לשלם 100 שקלים.
שווה קריאה!
חבל שהיא לא כותבת ספרים.

הסיפור המלא – נוסח משולב

לבודדים שלא מצויים בפרטי האינטריגה להלן תקציר האירועים ואחר כך ההמשך:

בדצמבר לפני שנתיים וחודשיים בשעה 16.50 ביקשתי להחנות את מכוניתי ליד המדרכה ברח' דונדיקוב ברחובות.

היה חושך ולא היה ברור אם החניה מותרת אבל לא חיפשתי יותר מדי סימנים משום שעמדה שם פקחית של העירייה.

ניגשתי אליה ושאלתי אם החניה מותרת והיא אמרה שעם כרטיס חניה מותר. שמתי איזי פארק והלכתי.

חזרתי כעבור שעה ומצאתי רפורט. מתברר שמשעה 17.00המקום משמש חניה רק לדיירי הבית.

סברתי שהפקחית הטעתה אותי והייתה צריכה למסור לי את המידע המלא ולמחרת שלחתי מכתב לעירייה עם בקשה להתעמת אתה.

כעבור חצי שנה העירייה דחתה את בקשתי והציעה לי לשלם את הדו"ח או להישפט.

בחרתי להישפט  כדי לקבל פסיקה: אם המידע שנמסר הוא נכון לאותו הרגע אך מאבד תוקפו כעבור זמן קצר, על מי חלה האחריות?

אם השופט היה אומר שהפקחית ענתה על מה שנשאלה וזה סוף הסיפור, הייתי משלמת את הדו"ח בלי להתווכח.

מאידך קיוויתי שהוא יקבל את הטעון  שהאדם הסביר יכול היה להניח שהמידע תקף לפחות לשעה הבאה

(כי היא הזכירה כרטיס חניה) ולכן הטעות שלי הייתה בתום לב ויזכה אותי.

המשפט נערך כעבור שנה  והשופט קבע שעליו לשמוע את גרסת הפקחית. אמרתי שהיא בוודאי לא תזכור והוא אמר שלא אדאג.

לפני שלושה שבועות, כלומר שנתיים אחרי המקרה, נערך המשפט בנוכחות הפקחית. השופט לא נתן לי לדבר רק שאל את הפקחית לגרסתה.

היא ענתה כצפוי שהיא לא זוכרת ואז הוא שאל אותה אם בכלל יש מצב שהייתה יכולה לומר לי דבר כזה (איזה דבר? היא הרי לא זוכרת).

היא ענתה שלא (וכי מה היא תגיד?) כבודו הכתיב לפרוטוקול שהפקחית מכחישה את הסיפור שלי, שהגרסה שלה עדיפה בעיניו על שלי,

וגזר עלי את סכום הדו"ח או יומיים מאסר. אמרתי שאני בוחרת מאסר.

פרקליטת העירייה אמרה לי מייד שאם אני רוצה אני יכולה לערער במחוזי (ושכחה להזכיר שזה מחייב לקחת עורך דין, לשלם הרבה כסף ולהתקשקש עם זה לאורך שנים), או פשוט לא לשלם את הקנס ואז יעצרו אותי

(ושכחה להזכיר שבדרך מתווספים קנסות, ריבית פיגורים והוצאה לפועל). הודעתי שאני הולכת למאסר.

נתבקשתי להגיע ביום שלישי זה בוקר לבית משפט השלום ברחובות ומשם יעבירו אותי למעצר תחת ליווי.

הגעתי בשעה תשע וניגשנו לפקיד. הוא הציע שאלך הביתה ואחזור למחרת, כי הפקידה איננה.

לא הסכמתי אז  הוא אתר אותה בטלפון והתפתחה מריבה גדולה, כי לדעתו כל המעצר היה צריך להתבצע אחרת, ואיך הוא יעשה כעת את המעצר.

אחרי ויכוח ארוך מאוד (ותור ממתינים הולך ומתארך)

שני מאבטחים נתבקשו לעזוב את משמרתם בבדיקת הנכנסים לבית המשפט  ולבוא לשמור עלי עד שתגיע הניידת.

הם הודיעו לי חגיגית שאני עצורה, נעמדו מולי, וכך עמדו, נעבעך, במשך שעתיים, בזמן שאני ישבתי על הספסל ופתרתי סודוקו.

בצהריים הגיעה ניידת עם שלושה שוטרים שלקחו אותי למשטרה, אני מצד הדלת שלא נפתחת מבפנים.

בתחנה שמו לי  אזיקים על הרגליים (מי שלא מאמין – אורך שרשרת בין הרגליים היא חצי מטר, מדדתי על הבלטות) והושיבו עם שוטר  שהודיע בטלפון שהוא לא יכול לצאת למשימה כי הוא "מבצע זקיפות עצירה" ואני בינתיים קראתי מוספי סוף שבוע.

אגב,  אותה משימה שהוזכרה הייתה החוויה הקשה ביותר שלי בכל הסיפור הזה, כי קראו לו לרח' וייצמן בגלל מעשה מגונה בילדה בת שמונה.

במשך שעות הפעילו עלי לחץ כבד להתקפל ולשלם את הדו"ח. לא הבינו איך אפשר להעדיף מאסר במקום לשלם 100 שקל.

שוטרים דתיים התארגנו והציעו לאסוף ביניהם את הכסף ולקיים מצוות פדיון שבויים. רובם די הבינו את האבסורד אבל לא כולם.

אחד הקודקודים בתפקיד החוקר הרע צעק שאכבה מייד את הסלולארי. כיביתי מייד אבל הוא המשיך לצעוק בשוונג עד ששאלתי אותו למה הוא צועק, הרי הטלפון מזמן סגור. אז הוא צרח: "ככה! כי את עצורה!"  אחרי זמן מה התברר שאני לא עצורה אלא אסירה והוא איבד עניין.

ארוחת צהריים הייתה לא רעה. אחרי שלוש שעות התחילו לטפל בהעברה לנווה תרצה והוחלט שאפשר בלי אזיקים על הרגליים.

אלא מה? לנווה תרצה אפשר להתקבל רק עם  בדיקות רפואיות. מייד גויסה ניידת, שוטר ושוטרת חמושים, ויצאה שיירה לבית חולים קפלן.

שם הם החנו את הניידת בחנייה של נכים והלכנו לקבלה. הפקידה הכינה טופס וביקשה להחתים אותי,

למרבה המזל שמתי לב שזו התחייבות לשלם 566 ₪ על הבדיקות. סירבתי לחתום, אז היא ביקשה מהשוטר לחתום.

גם הוא סירב ושוב הייתה מריבה. רצו טלפונים למשטרה ולכל מיני מקומות, התור אחרינו בינתיים התארך, בסוף הושגה  פשרה והלכנו לחכות ליד חדר הרופא. אני יושבת, השומרים הנאמנים עומדים מולי.

ברגע מסוים רציתי קמתי כדי להתמתח. השוטרת זינקה עלי. "אני רוצה אותך יושבת כאן, בקשר עין! את לא תשחקי אתי את המשחקים האלה!" אני נשבעת.

ואז התברר שצריך לעשות אק"ג. מי שמכיר אותי יודע שאכן רק תחת משמר חמוש אפשר היה להביא אותי לעשות את האק"ג הראשון שלי בחיים.

ואז הגיעה בדיקה רפואית. השוטרת והשוטר נכנסו אתי לחדר הרופא. הרופא הבין ממבט אחד  את העניין ופנה אלי בנימוס רב.

הפניתי אותו לאפוטרופוסים. הוא שמע שאני אסירה שצריכה לקבל תעודת כשירות ואמר שהוא צריך לבדוק אותי ומבקש מהם לצאת.

השוטר יצא, השוטרת אמרה שהיא לא יוצאת. הרופא אמר שהוא מאוד מצטער אבל כך לא יוכל לבדוק אותי בגלל חוק זכויות החולה שמחייב לשמור על פרטיות.

היא ראתה  שלא תנצח, אז רק בדקה אם יש פתחי מילוט בקירות ומעבר לווילון ויצאה מאוד לא מרוצה.

הסברתי לרופא  ביוזמתי את העניין, סירבתי להצעתו לבדוק סוכר (מזל שהחמושה הייתה בחוץ) והוא אמר שזו כמובן זכותי,

אבל עליו להפעיל רפואה הגנתית ולכן ירשום את הסירוב שלי בטופס. לא הייתה לי התנגדות וזה גם לא הפריע לי בהמשך.

חזרנו למשטרה, קיבלתי ארוחת ערב ושני שוטרים אחרים לקחו אותי בצ'קלקה לנווה תרצה.

כאן דווקא הכול היה בסדר ומכובד. אמנם עברתי את כל שלבי החיול כמו שצריך (כולל מילוי טפסים שבהם אני צריכה לדווח אם עשיתי הפלות, אם יש לי נטיות אובדניות ואם אני לוקחת תחליפי סם, וכולל "חיפוש" שפירושו התערטלות מוחלטת. יצוין שלמחפשת היה יותר לא נעים מאשר לי).

כולם הבינו שאין מה לעשות עניינים ולכן אפילו לא לקחו אותי להצטלם רק צילמו תמונה מתוך תעודת הזהות. מה שכן, שמי הלך לפניי, וכשהובילו אותי לתא שלי בסוף המסדרון, משני הצדדים דרך הסורגים הופיעו פרצופים ולחשים: "הנה זאתי שנכנסה לכלא בגלל מאה שקל".

זה גם היה השם שלי במשך יום המחרת.

קיבלתי תא לבד. המיטה הייתה נוחה, השמיכות נקיות (הרצפה לא), היו גם מים חמים וישנתי מצוין.

אוכל לא משהו. בבוקר נתנו לי גם לטייל לבד בחצר שגודלה 37 צעדים על 18 צעדים ואלכסון 41 צעדים. כשסגרו אותי בחצר אמרתי: "שלא אברח?"

"שלא יפגעו בך," ענה לי הסוהר. אני חושבת שבגלל זה הייתי די שאננה כשהלכתי לשם, כי הבנתי שהדאגה לשלומי היא גם האינטרס של המקום.

לפני השחרור הוזמנתי לחדר ישיבות מפואר והמנהלות הגבוהות ביותר של הכלא, נחמדות מאוד שאלו אותי איך היה לי אצלם. אמרתי שהוגן מאוד.

בדחילו ורחימו הן ביקשו לדעת מה כל הסיפור  (הן בכלל חשבו שהשופט גזר עלי מאסר של יומיים). סיפרתי להן והן אמרו שזה סקופ לעיתון.

ביציאה קיבלתי שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית הביתה, וכעת אני עומדת להגיש בקשה לנשיא המדינה (לכל השלושה) למחוק לי רישום פלילי בגין מאסר.

מכל מקום את חובי לחברה שילמתי וכעת אני פותחת דף חדש.

כשבאנגי מה היתה עצורה היא קיבלה רק את העיתון של הסופ"ש כי למזלה הסוהרות והאסירות לא ידעו לקרוא אז לא היה איכפת להן שבאנגי תחזיק את העיתון קצת….

ועם פרוס החורף למי שלא יצא לו חתימה טובה או מי שמאס במצלמות לווין גוגל ושות משוטטות לו מעל הראש ולא שמות לב שהחיים שלו קשים – להלן הצעת עיצוב חדישה: